בשורה התחתונה:
הפועל פ"ת נחלשה באופן משמעותי בפגרה, ולראשונה מאז עונת 1992/93 מצאה את עצמה עמוק בתחתית הטבלה. המאמן ניר לוין פוטר לאחר פחות מחצי עונה והוחלף בעוזרו, פרדי דוד. הקבוצה התחזקה מעט באמצע העונה, והצליחה להתאושש ולהישאר בליגה.
בפגרה:
אלי גוטמן עזב את הקבוצה, כפי שהיה ברור מחזורים ארוכים לפני סיום העונה הקודמת, וניר לוין הוחזר לקדנציה שלישית. הכנות הקבוצה היו קטסטרופליות בכל קנה מידה ומלוות בחוסר ודאות בנוגע למצבה הכלכלי של הקבוצה ולהמשך דרכו של מאיר שמיר, שהעביר את הקבוצה לידי עמותת ניהול מטעמו.
שני הזרים שסיימו את העונה הקודמת, אנש דמירוביץ' ומריו צ'יזמק, שוחררו ובמקומם הגיעו סטניסלב דוברובין הרוסי, ששיחק עונה קודם לכן בקרית-גת, סנדרו דה-סוזה הברזילאי וחוזה מריה פאז הארגנטינאי - כששני האחרונים התגלו במהרה כשחקנים חלשים במיוחד. שחקנים שהציגו יכולת לא רעה עונה קודם לכן, דוגמת אוהד כהן ורן בן-שמעון, שוחררו והוחלפו ברכישות לא ברורות דוגמת דן ברקולין, אלירן אלקיים ושאדי זבידאת.
הקש האחרון הגיע כשזמן קצר לפני תחילת העונה שוחרר מיכאל זנדברג המצוין למכבי חיפה, לאחר שהופעלו עליו לחצים כבדים מצד הקבוצה בטענה שמכירתו היא הכרחית לאור המצוקה הכלכלית של הקבוצה.
פתיחה כושלת:
העונה עצמה נפתחה בהתאם לציפיות – רע. הפועל ספגה שער במשחק הראשון מול הפועל ת"א תוך פחות מדקה וסיימה את המחצית עם שלישייה ברשת. הפועל אומנם הצליחה לצמק במחצית השנייה ובמשחק הבא הגיע ניצחון 0:3 בדרבי, אבל אלה היו הנקודות היחידות שצברה הקבוצה בשבעת המחזורים הראשונים. הפסדים לבאר-שבע ומכבי חיפה שיכלו להסתיים אחרת עוד התקבלו בצורה סבירה, אבל הפסדי הבית לראשל"צ וכפ"ס ותבוסה של 5:1 מול מכבי ת"א הבהירו שהמצב קשה במיוחד.
השוער אייל אברמוב הציג יכולת חלשה ולכן הוחלף ברפי כהן הותיק שספג רק שער אחד בשלושת המשחקים הראשונים שלו. מאזן זה לא עזר במיוחד לאור העובדה ששאר הקבוצה המשיכה להתעקש שלא לתפקד, לא כבשה אף שער במשחקים הנ"ל ומצאה את עצמה במקום האחרון לאחר עשרה מחזורים.
ניצחון דרמטי בשכונת התקווה נתן קצת אוויר לניר לוין שמעמדו התערער, אך הפסדים מיד לאחר מכן מול הפועל ת"א ומכבי פ"ת הביאו לפיטוריו והחלפתו בעוזרו פרדי דוד.
היחלצות מהבור:
המשחק הראשון עם המאמן החדש היה כישלון מוחץ, עם רביעייה באר-שבעית ללא מענה, אבל מיד לאחר מכן הגיע תיקו ביתי מול מכבי חיפה שהיווה נקודת מפנה. הקבוצה התחזקה במנור חסן שחזר לקבוצה אחרי שנתיים וחצי ובמריו אוסיבוב הקרואטי (ולאחר מכן גם באדמיר חסנצ'יץ' הבוסני שלא עשה הרבה מעבר לשער אחד מול כפ"ס) והתוצאות הגיעו מיד בצורת ניצחונות חוץ על היריבות העיקריות בתחתית, עירוני ראשל"צ והפועל כפ"ס, במשחקים בהם הקהל של הפועל הגיע בהמוניו ונתן דחיפה חשובה מאד לקבוצה. אומנם אחרי כל אחד מן הניצחונות הנ"ל הגיע הפסד, אבל הם הספיקו על מנת לדלג אל מעל לקו האדום.
לאחר מכן הגיעה סדרה של חמישה משחקים בהם הושגו ארבעה ניצחונות ותיקו, שנפתחה במשחק שזכה לכינוי "נס נתניה" ובו שני פנדלים בזמן הפציעות הפכו פיגור 1:0 מול מכבי נתניה עד לדקה ה-90 לניצחון 1:2 ונסגרה ב"נס נתניה 2" במשחק בו פיגור 2:0 מול אותה נתניה הפך לניצחון 2:3. בתווך הגיע הפסד מביך בגביע לנצרת-עילית מהליגה השנייה, שלא הטריד יותר מדי לאור המאבקים בליגה. לרוע המזל הסדרה נקטעה דווקא עם הפסד בדרבי, אולם לאחר מכן הניצחונות המשיכו להגיע וההישארות הובטחה סופית.
החלק השני של העונה יכול היה להשאיר טעם יותר טוב אלמלא הסיום, בו מצאה את עצמה הקבוצה מעורבת במאבק האליפות המשולש בצמרת עם מפגשים מול שלוש המתמודדות. מול הפועל ת"א הושגה תוצאה טובה, 1:1 בבלומפילד מחזור לסיום שחיסל את סיכוייה של היריבה לזכות באליפות, אבל מול מכבי חיפה הגיע הפסד 5:0 ביתי, הגבוה ביותר בבית אי פעם לצד הפסד מול אותה קבוצה עונה קודם לכן – ומול מכבי ת"א התקבלה החלטה שנויה במחלוקת לפיה המשחק יערך בר"ג, לכאורה משיקולים בטיחותיים אך בפועל על מנת לגרוף רווחים מקסימליים. המשחק עצמו היה שקול למדי בשעה הראשונה, אבל אז שלומי אדרי החליק והחמיץ מול שער ריק, התל-אביבים התעוררו, כבשו שלושה שערים וזכו באליפות.
