עונה נוספת עם גיא לוי יצאה לדרך. הסיום של העונה הקודמת היה כושל, אך זה לא הביא למהפכים דרמטיים במיוחד בסגל הקבוצה. השינויים הבולטים היתה עזיבתם של הזרים סולוב וקרגיל לצד הגעתו של תומאס ציבולה הפולני ושילובו של מנור חסן הצעיר בהרכב הקבוצה.
העונה נפתחה עם 3 תוצאות של 1:3 ברציפות, פעמיים בצד המנצח ובצד המפסיד. לרוע המזל ההפסד היה דווקא בדרבי, אך לאור העובדה שהיה זה הפסד הדרבי היחיד בליגה לאורך כל שנות ה-90 והראשון לאחר כמעט עשור, אפשר היה לחיות עם זה. לאחר מכן הגיעו 3 תוצאות 0:0 ברציפות ואחריהן תיקו דרמטי מול מכבי חיפה החזקה, 3:3 במשחק שבו החיפאים כבר הובילו 0:2 ו-1:3. בארבעת המשחקים הבאים צברה הקבוצה 10 נקודות ולמרות שבמשחק החמישי הושג רק תיקו ביתי מאופס מול בית"ר ת"א מקרקעית הטבלה, אפשר היה להתגאות במאזן של הפסד בודד ב-12 משחקים, גם אם זה לא הספיק בשביל להיצמד לצמרת.
בשלב זה הגיעו שני הפסדים רצופים מול מכבי ת"א ובני יהודה ובמשחק האחרון של הסיבוב, בו הושג תיקו מול הפועל חיפה, שבר אדורם קייסי, שהיה המצטיין בקבוצה עד אותו שלב, את רגלו וסיים את העונה. לפני פתיחת הסיבוב השני יצאה הפועל למשחק גביע מול מכבי שעריים, וחזרה מבויישת לאחר שלא הצליחה להבקיע במשך 120 דקות ונכנעה בדו-קרב מן הנקודה הלבנה.
מחסור באתגרים בצמרת, בתחתית או בגביע הביא לכך שהסיבוב השני היה חלש יותר מקודמו ובסה"כ הושגו לאורך כל אורכו שני ניצחונות בודדים, מול הפועל כפ"ס וצפרירים חולון. להוציא שישייה בטדי ואולי גם 4:1 מול מכבי חיפה והפסד בהרצליה, לא היו בושות יותר מדי גדולות אלא בעיקר שעמום מתמשך – המאפיין הבולט של העונה היה תוצאות התיקו, כשהושגו לא פחות מ-15 כאלה ב-30 משחקים, 7 מתוכן ללא שערים. כיאה לעונה מרדימה שכזו, התבייתה הקבוצה על המקום ה-8 מתוך 16 במחזור ה-20 ולא זזה ממנו עד לסיום העונה.
