עמדתי אתמול באצטדיון הפועל פ"ת והרגשה מחליאה של קבס ובחילה מילאה את גרוני. ראיתי את מפקד משטרת פ"ת רב-פקד אליהו נגר, כשמצחו שותת דם מבקבוק זכוכית שפגע בו, עומד בראש קומץ שוטרים ומנסה לשווא לבלום עדת מטורפים צמאי-דם ממש, שפרצה למגרש כדי לערוך שפטים בכל מי שנקרה בדרכה. וראיתי אחד מפקודיו, רס"ל יהושע טוב, מנסה לעזור למפקדו כשזרועו זבה דם מחתך עמוק של סכין.
ראיתי את יצחק ויסוקר, שוער הפועל פ"ת, עם הבעה מפחידה של חרדה על פניו, כשהוא נלחם ממש על חייו. איציק עמד במרכז המגרש, כשמכל עבר פרצו לעברו אוהדי בית"ר י-ם "מצויידים" בבקבוקי זכוכית, מוטות עץ וצינורות השקאה ממתכת אותם נטלו משולי המגרש – כאשר פרצו לתוכו. איציק פתח בריצת אמוק כשהוא מרכין ראשו, מנופף באוויר בזרועותיו הארוכות ומפלס לו דרך. מפיל בדרכו "קניבל" שניסה להכותו בעזרת כיסא, עוד מטורף שהניף לעברו ספסל – ונעלם בשער המוביל לחדרי ההלבשה, כשהוא סופג לבנה בעורפו.
ראיתי את אביו של גבי רוזנדורן, איש צבא קבע, פורץ למגרש ומסוכך בגופו ממש על בנו ומחייך אח"כ, מאושר כי גבי נחלץ.
ראיתי כיצד בוריס נורמן, מאיר בלומנטל ויחיאל סאלם נמלטים על נפשם לעבר היציע הריק של מקומות העמידה, מטפסים על חומת הבטון ונעלמים בפרדסים הסמוכים. ראיתי את השופט ויקטור נעמן וצמד קווניו נמלטים כל עוד רוחם בם ומוצאים מחסה בניידת משטרה שמיהרה לחלצם.
וכאשר לא נמצאו כבר מטרות חיות בתוך המגרש, לאחר ששחקני פ"ת נמלטו על נפשם, הופנה זעם וטירוף האוהדים למטרות דוממות. ספסלים רוסקו בחמת זעת על מסלול האספלט מסביב לאצטדיון, כיסאות נופצו לרסיסים, רשתות השערים נקרעו וגדרות רשת-הברזל מסביב למגרש נרמסו ארצה. ליד השער הצפוני עמד רב פקד נגר, כשסביבו קומץ שוטריו, והצליח למנוע את העלאת השער באשר. רב פקד נגר פנה לאוהדים כשבקולו תחינה ממש: "מה אתם רוצים? כלום אני אויב שלכם? עלי אתם זורקים בקבוקי זכוכית? האם אני מחבל?"
ובאותה שנייה, כאשר מפקד משטרת פ"ת אמר דברים אלה, חשבתי: ריבונו של עולם. מי צריך את כל זה. אם זה הכדורגל בארץ, אז שיסגרו אותו לעזאזל. "הבאתי 20 שוטרים", אמר לי רב-פקד נגר בתשובה לשאלה. "אבל מה זה משנה. 100 שוטרים היו מספיקים?"
זה היה הסיום, שכמו נלקח מעולם של חלום בלהות. סיום לזעזע לאחד המשחקים היותר נוקשים וברוטאליים בהם חזיתי, משחק שעמד בסימן טרור מתמיד של האוהדים. משחק שאווירה של לינץ' ליוותה אותו לכל אורכו. משחק שעשרות בקבוקי זכוכית הושלכו במהלכו לעבר מסלול האספלט וכר הדשא ובדרך נס לא נפגע איש. וכשהתפרצות הזעם והטירוף בסיום תמה, הורמו שחקני בית"ר על כתפי האוהדים. עבורם היה זה ניצחון של ירושלים. לא ידעתי – האם לצחוק או לבכות.
המשחק עצמו היה מתוח, סוער ודרמטי. להפועל פ"ת היה יתרון של 0:1 מהמשחק הראשון בבירה והיא עלתה ליתרון אחרי שרובינשטיין בעט למשקוף וצלניקר נגח פנימה את הריבאונד, אבל הירושלמים הצליחו להפתיע ולהפוך ל-1:2 בתום 90 הדקות, תוצאה שהספיקה כדי לכפות הארכה.
עשרים הדקות הראשונות של ההארכה חלפו ללא שערים, ואז הגיעה הדקה ה-110 – כדור גבוה הוגבה לעבר רחבת בית"ר מן האגף הימני. סורינוב יצא והרחיק באגרופיו, אך לא מספיק רחוק. שמוליק רוזנטל קלט את הכדור 25 מטרים מהשער ובעט מדויק מאד לעבר הפינה הימנית החשופה כשסורינוב עדיין מחוץ לשערו – 2:2. כעבור חמש דקות התנהל רוזנדורן בימין עם הכדור והגביהו לרחבה. רוזנטל עלה גבוה והוריד בנגיחה לשוייצר, שספק עמד בנבדל. מוישיק החליק קדימה, ככדורגלן גדול, כדי להדביק את הכדור, ואומנם הצליח לדחקו פנימה תוך כדי נפילה – 2:3 לפ"ת.
ואז, כעבור דקה, נרצח המשחק. שלוש דקות מן הסיום האוהדים עטו על גדרות המגרש ואלה החלו לקרוס. קומץ השוטרים שנזעק למקום נרגם באבנים, בקבוקים וחול. שלושה שוטרים נפצעו במקום, הגדרות נרמסו ואוהדי בית"ר פרצו למגרש. בדרכם נטלו צינורות השקייה, מוטות, כיסאות וספסלים. שחקני פ"ת נמלטו על חייהם. ארבעה מהם (אהרון סאלם, רמלר, צלניקר וחביה), שלא הספיקו להימלט, הוכו בברוטאליות נוראה ולכשנחלצו – הועברו לבית חולים.
והלב, של כל אוהד ספורט לשמו שהיה במגרש, רטט שם ובכה.
