עונת 2006/07

חודשי הקיץ אמורים להיות תקופה יפה עבור אוהדי כדורגל - אחרי עונה ארוכה ומתישה, הם זוכים לקצת שקט ושלווה. תקופת הצינון הזו חשובה לא רק בגלל ההזדמנות להתקרר מתחת למזגן במקום להזיע מול אורן נסים, אלא גם בגלל שעונת המלפפונים היא הזמן שבו תקוות חדשות נולדות והחלומות על עונה מוצלחת עדיין לא נופצו.
הזרים עדיין לא עלו על הדשא, ולכן הם בתיאוריה שחקנים גדולים עד שיוכח אחרת. הישראלים שנאספו מרחבי הארץ היו חסרי מזל עד היום וכעת תגיע הפריצה הגדולה שלהם. שחקני הנוער שעלו לקבוצה הבוגרת ישתלבו מיד. וכמובן - מצטייני העונה שעברה יצליחו הפעם לסחוף גם את כל חבריהם לקבוצה.

אבל אוהדי הפועל פ"ת איבדו גם את הפריווילגיה לכמה שבועות של אשליות. המועדון סיים את השלב של מהפכים מוגזמים בסגל, ועבר לשיטה הרסנית הרבה יותר, שלא מותירה מקום לתקוות - פירוק טוטאלי של הסגל. בקיץ 2005 נפרדה הפועל פ"ת מאדורם קייסי, קלמי סבן, שלומי ארבייטמן, אבי יחיאל ואיליה יבוריאן, ובקיץ 2006 הפירוק עבר שדרוג נוסף.
יוסי שבחון וטוטו תמוז, שני שחקני בית שכבשו בעונת 2005/06 יותר ממחצית משערי הקבוצה והשאירו אותה בליגה כמעט לבדם, נמכרו בקלות מקוממת למכבי ת"א ובית"ר י-ם. המכירה של תמוז היתה אבסורדית במיוחד, מכיוון שמדובר בשחקן ששיחק עונה אחת בלבד בקבוצה הבוגרת, והשווי שלו היה צפוי בבירור לעלות בעתיד. הסכום בו נמכרו השניים, עפ"י הפרסומים בתקשורת, התקרב למיליון דולר. השימוש שנעשה בכסף לא ברור - אף קבוצה אחרת בליגה לא מכרה בקיץ זה שחקנים בסכום כ"כ גבוה, ולמרות זאת הפועל פ"ת העמידה את התקציב הכי נמוך בליגה, ובהפרש גדול.
הקרדיט, עד כמה שניתן לראות מבעד למסך העשן שאופף כל מה שקשור בהתנהלות המועדון, הולך למאיר שמיר, שהמשיך להיות האיש החזק בהפועל פ"ת גם בלי להיות מעורב באופן רשמי, וללגיון הבובות הפרטי שלו, בראשות ה"בעלים" רונן אלעד.

מלבד שתי המכירות הגדולות שוחררו שחקנים לא רעים אחרים, כמו עומר בוקסנבוים, אורי אוזן ורביד גזל, ותחתם לא הגיע שום רכש ראוי. הסגל שהתגבש הורכב משחקני רכש כושלים דוגמת מהראן אבו-רייא ויוסי דורה, שחקנים צעירים ונטולי כל ניסיון מינימלי כמו עמרי קנדה, יפתח הררי ושגיב כהן, ושחקנים מבוגרים שכבר עבר זמנם בדמותם של רפי כהן ומוטי קקון. לערבובייה חסרת הסיכוי הזו, תחת הדרכתו של אייל לחמן, צורפו גם מספר זרים לא מועילים (שניים מתוך שלושת הזרים שפתחו את העונה שוחררו מהר מאד עקב פציעות), ועוד לפני פתיחת העונה היה ברור שהקבוצה היא המועמדת המובילה לירידת ליגה.

ששת המשחקים הראשונים הוכיחו כי החששות היו מוצדקים, והספיקו כדי להנחית למציאות את כל מי שבדרך כלשהי הצליח לטפח תקוות למרות הכל - הפועל צברה נקודה אחת בלבד. במחזור השביעי הושג סוף סוף ניצחון ראשון, 0:3 בחוץ על הכח ר"ג, ובמחזור שלאחר מכן נרשמה תוצאת תיקו מול מכבי הרצליה במשחק שלהפועל הגיע לנצח. מנקודה זו היה ברור כי השתיים הללו הן שתי הקבוצות היחידות שיש סיכוי לעבור, אבל למרות ששתיהן הציגו יכולת מחפירה, הפועל פשוט לא הצליחה להשיג יותר מאשר תוצאות תיקו מזדמנות והפער מהן הלך וגדל.

הניצחון השני לעונה זו הגיע רק במפגש השני מול הכח ר"ג במחזור ה-18, הפעם 1:2 ביתי. קרוב לאלפיים אוהדים ליוו את הקבוצה להרצליה שבוע לאחר מכן, במשחק שניצחון בו היה מצמק את הפער מהמארחים והמקום העשירי הנכסף לשלוש נקודות בלבד, אבל הסתיים ב-0:0. ההפסדים במשחקים הבאים המשיכו להצטבר, והמשחק שבסופו של דבר הפך את הירידה לעובדה מוגמרת הגיע במחזור ה-26 מול מכבי הרצליה, כשהפסד 3:2 ביתי הגדיל את הפער מהקו האדום לעשר נקודות.
הסיום כבר היה לפרוטוקול בלבד, וצפוי לחלוטין - תבוסה אחר תבוסה, וניצחון אחד. על הכח ר"ג, כמובן.

למען ההגינות, חשוב לציין שלמרות המאזן האומלל והעובדה שהירידה היתה צפויה מן הרגע הראשון, הפועל סבלה לאורך העונה לא רק מיכולת דלה אלא גם מחוסר מזל משווע בצורת טעויות שיפוט לרעתה, משחקים בהם הוליכה והפסידה, החמצות גדולות וספיגת שערים בדקות הסיום.
הדברים הללו לא נכתבים כדי לטעון שחוסר מזל הוא זה שהביא לירידה השלישית בתולדות הפועל פ"ת - הקבוצה שנאספה באקראי לא התאימה לליגה הראשונה והיתה יורדת בכמעט כל תסריט אפשרי - אלא כדי להדגיש שטענות לשחקנים, שניסו וכשלו, יהיו מיותרות. האשמים היחידים הם אלו שנתנו יד לפירוק קבוצה שנותר בה לא מעט פוטנציאל גם אחרי מכות חוזרות ונשנות שספגה במשך שנים, והורידו אותה ליגה לראשונה מזה 25 שנים.